(ד) {ד} ומ״ש ואם הוציאם וזכה בהן אחר וכו׳. פסק כאוקימתא דגמ׳ דכ״ע רב וזעירי קנסו גופן משום שבחן והכא בהלכה ואין מורין כן פליגי והלכה כרב דהיכא דאיכא שבחא הלכה דקנסינן גופן משום שבחן ואין מורין כן לקנוס בגופן אבל בשבחן מורין לו כן אבל היכא דלית ליה שבחא לא קניס בגופן:

ומ״ש ואם התרו וכו׳. שם אוקימתא דגמ׳:

ומ״ש בשם הרמ״ה ואין מוציאין אותו מידו. טעמו דס״ל כהרמב״ם דבספיקא דדינא נמי אם תפס אין מוציאין מידו והרא״ש אזיל לטעמיה דבספיקא דדינא מוציאין אותו מידו וכמבואר לעיל בתחלת סימן שפ״ח ס״א וס״ד ובסי׳ ש״צ ס״א וס״ב וע״ל בס״ס שצ״א כתבתי לדעת רבינו דמחלק בין בעיא דלא איפשיטא ובין בעיא דאסיקנא בתיקו:

(א) {א} אין אדם רשאי להוציא זבלו לר״ה. משנה ס״פ הבית והעלייה המוציא זבל לר״ה המוציא מוציא והמזבל מזבל דאינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לר״ה והנושאו יהא מזומן לנשאו לשדה ולגינה לזבל ועל פי פי׳ הראשון דתוס׳ לשם ובפרק המניח (בבא קמא ל׳) דפשיטא ליה לתלמודא דמתני׳ איירי שלא בשעת הוצאת זבלים ויש לו רשות שעה קטנה להניח שם זבלו כדי להוציא מיד לשדה ולגינה ואם הזיק משלם מה שהזיק אבל לא כפי׳ השני דתוס׳ לשם דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני והמזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל ושפיר יש לו רשות להניח ל׳ והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ״ל דמזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק דלפי זה איכא למימר דשלא בשעת הוצאת זבלים אינו רשאי להוציא וכ״כ בנ״י להדיא וכן נראה מדברי הרמב״ם פי״ג מנזקי ממון שלא כתב היתר להוציא שלא בשעת הוצאת זבלים משמע שאינו רשאי להוציא כלל לר״ה אבל דעת רבינו אין כן אלא כפי׳ הראשון דתוספות ופירוש שעת הוצאת זבלים נראה מדברי התוס׳ דהוא שעה שרגילין לזבל ומוציאין הזבלים לשדה ולגינה ועיין במ״ש בסימן רע״ד בס״ד:

אבל בשעת הזבלים יש לו רשות וכו׳. ברייתא בפרקים הנזכרים שעל כן הנחיל יהושע את הארץ ועיין לעיל בסימן רע״ד דהרי״ף חולק בזה וכאן סתם רבינו דבריו ע״פ דעת הרא״ש ונראה מדכתב הרמב״ם ורבינו הזבל והגלל אלמא דאתא לאורויי דאפילו בדאיכא גללים הרבה ומעלים ריח רע ומיאוס רשאין להניחן ברשות הרבים ולא דמי לקוטרא ובית הכסא דאסור כדלעיל בסימן קנ״ו דמידי דקביע הוא לימים מרובים אבל הכא צריך לפנותו לאחר שלשים יום ועוד דכאן לא סגי בלאו הכי שהרי צריך הוא שיהא נישוף בר״ה ברגלי אדם וברגלי בהמה אבל קוטרא וב״ה יכול הוא לעשות בשלו בענין שלא יגיע כלל נזק לחבירו:

ומ״ש ולצברן כל ל׳ יום וכו׳. ז״ל רש״י בסוף הבית והעלייה וצוברו כל ל׳ יום מל׳ לל׳ יום חוזר וצוברו כדי שיהא נישוף יפה עכ״ל אבל בתוס׳ לשם ובפרק המניח איתא להדיא דמפרשים כל ל׳ יום בלחוד יש לו רשות להניחם לשם לא יותר וכך הוא בהגהות אשיר״י פרק המניח על שם פר״י וכן נראה מפרש״י פרק המניח שכתב וז״ל כל ל׳ יום רשאי להניחם שם עכ״ל אלמא דלהניחן בר״ה קבעו זמן ל׳ יום לא על מה שיהא צוברן מל׳ לל׳ וכן נראה מבואר מל׳ הרמב״ם שם שכתב יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לר״ה בשעת הוצאת זבלים ולצבור אותן שם ל׳ יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה עכ״ל אלמא דלהוציאן לר״ה ולצבור אותם שם קבעו זמן ל׳ יום אבל לאחר ל׳ הכל אסור גם דברי רבינו אפשר לפרש כך וכך הבינם בעל שלטי הגיבורים בס״פ הבית והעלייה וכן עיקר:

(ב) {ב} ואסור לאחר לזכות בו ויש בו משום גזל וכו׳. ברייתא שם:

ומ״ש ומיהו אם הזיק וכו׳. שם:

(ג) {ג} ומ״ש בד״א בזבל וגלל וכו׳. פסק כאוקימתא דרב אשי לשם דתבן וקש הוא דאסור להוציאם כלל: